בלוג

אני אוהבת סיכומים, אתם כבר מכירים אותי... הם מאפשרים לי לעצור לרגע בתוך העשייה, להתבונן בדרך שעברתי, לחשוב על מה עבד טוב, מה פחות ולהמשיך הלאה. עם פרישתי לפני 5 שנים, התחלתי די מהר את הפעילות שלי בסוף שנת 2022, קצת מהססת, ממציאה את עצמי תוך כדי תנועה ופוסעת בדרכי החדשה. לעיסוק החדש, הכנה למכרזים בשירות המדינה.הבאתי איתי שנים רבות של ניסיון בשירות המדינה, היכרות עמוקה עם עבודתן של ועדות הבוחנים כמי שישבה בכ 100 ועדות וכלים מעבודתי כמבקרת פנימית. ארזתי את הכל במטרה לסייע למועמד

בשנים האחרונות חל שינוי עמוק ומובהק באופן שבו נציבות שירות המדינה ומשרדי הממשלה מעריכים מועמדות ומועמדים בוועדות בוחנים ובמכרזים בכירים. השאלות התיאורטיות, ההיפותטיות והכלליות (כמו ״מה החזון הכללי שלך לתפקיד?״ או ״איך את מגדירה ניהול טוב?״) פינו את מקומן ליותר ויותר שאלות התנהגותיות מבוססות אירועים (Behavioral Interview Questions): ״ספרי לנו על משבר ניהולי חריג שניהלת״, ״תארי מקרה שבו נאלצת לקבל החלטה מקצועית קשה תחת אי-ודאות״, או ״איך התמודדת עם פרויקט ממשלתי שחרג מלוחות הזמ

כשאת נכנסת לחדר ועדת הבוחנים, הרושם הראשוני אינו מתחיל במשפט הראשון שאת אומרת. עוד לפני שהספקת להתיישב, לומר שלום או לענות על שאלת הפתיחה - חברי הוועדה כבר קולטים עשרות אותות בלתי-מילוליים: את יציבת הגוף, את קצב ההליכה, את האופן שבו את מניחה את התיק ואת המבט בעיניים. במחקרים קלאסיים על תקשורת בין-אישית (ובהם מודל מהרביאן הידוע, המדגיש את המשקל המכריע של שפת הגוף וטון הקול במצבי מתח והתרשמות), הוכח שוב ושוב כי האופן שבו מסר מועבר משפיע על המאזינים לא פחות - ולעיתים אף יותר - מ

הוועדה הסתיימה, יצאת מהחדר, ואחרי כמה ימים מורטי עצבים של המתנה מגיעה ההודעה הרשמית במערכת המקוונת: מועמד אחר נבחר לתפקיד. עבור מועמדות ומועמדים רבים בשירות המדינה, זהו הרגע שבו נופלת תחושת אכזבה קשה המלווה בערפל מנהלי ובחוסר אונים. בראש מתרוצצות שאלות נוקבות: ״מה באמת נאמר שם אחרי שיצאתי מהחדר?״, ״איך חברי הוועדה ניקדו אותי בכל אחד מהתבחינים לעומת הזוכה במכרז?״, ״האם התשובות שלי היו חלשות, או שהייתה כאן טעות בשיקול הדעת המנהלי?״. מירב שגיא יהודיין, בוחנת לשעבר וסמנכ״לית לשעב

אין תחושת החמצה צורבת יותר במכרז ציבורי מאשר לקבל הודעת דחייה לקונית במייל: ״הננו להודיעך כי מועמדותך נפסלה על הסף בשל אי-עמידה בתנאי הסף״. השקעת שעות ארוכות באיסוף מסמכים, התרגשת לקראת האפשרות להתקדם לתפקיד משמעותי במשרד ממשלתי, אולי אפילו התחלת להתכונן לוועדת הבוחנים - ולפתע התהליך נגדע עוד לפני שחברי הוועדה בכלל זכו לראות את שמך, לקרוא את קורות החיים שלך או לשמוע את קולך. מירב שגיא יהודיין, בוחנת לשעבר וסמנכ״לית לשעבר במשרד להגנת הסביבה מתוך כמאה ועדות בוחנים שבהן ישבתי כב

אחת התופעות הנפוצות, הכואבות והשקטות ביותר שאני פוגשת בחדר הוועדה ובליווי מועמדות למכרזים בשירות המדינה היא ״תסמונת המתחזה״ (Impostor Syndrome). מועמדות מוכשרות להפליא, בעלות תארים מתקדמים, עשייה ציבורית ענפה והערכות עובד מצטיינות, מתיישבות מולי ובטוחות בתוך תוכן שהן ״לא באמת מספיק טובות״, שכל ההצלחות שלהן עד היום נבעו מ״מזל״, או צירוף מקרים, ושעוד רגע חברי הוועדה ״יסירו את המסכה מעל פניהן״. מירב שגיא יהודיין, בוחנת לשעבר וסמנכ״לית לשעבר במשרד להגנת הסביבה מתוך כמאה ועדות בוח

ישנו רגע החוזר על עצמו תדיר בוועדות בוחנים בשירות המדינה: מועמדת בעלת כישורים מרשימים, רקע מקצועי עשיר והמלצות מובהקות נכנסת אל חדר הוועדה, אך בתוך עשרים דקות בלבד הרושם המקצועי מתעמעם. הדבר אינו נובע מהיעדר התאמה מהותית לתפקיד, אלא משורה של טעויות הניתנות למניעה באמצעות הכנה מתודית נכונה. מירב שגיא יהודיין - הכנה מקצועית לוועדות בוחנים ומכרזים בשירות המדינה מניסיוני בכמאה ועדות בוחנים שבהן כיהנתי כבוחנת וכסמנכ״לית לשעבר בשירות המדינה, למדתי לזהות דפוסים שכיחים המכשילים מועמד

יש שאלה אחת בחדר הוועדה שגורמת גם למועמדות מנוסות ומבריקות לנוע באי-נוחות בכיסא: ״ספרי לנו על קונפליקט מקצועי שהיה לך בעבר ואיך התמודדת איתו״. התגובה האינסטינקטיבית של רבות היא חשש עמוק. המחשבה הראשונה שעוברת בראש היא: ״אם אספר על חיכוך, מחלוקת או אי-הסכמה בעבודה, חברי הוועדה יחשבו שאני וכחנית, קשה להסתדר איתי או שאני מייצרת בעיות ודרמות בארגון״. מירב שגיא יהודיין - הכנה מקצועית לוועדות בוחנים ומכרזים בשירות המדינה מתוך כמאה ועדות בוחנים שבהן ישבתי כבוחנת וכסמנכ״לית לשעבר במש

יש מועמדות שמגיעות אליי אחרי שכבר ניגשו פעם אחת למכרז בשירות המדינה, ויצאו ממנו עם תחושה שמשהו שם לא היה הוגן. לא בגלל שמישהו התנהג רע, אלא בגלל שהן ניגשו למבחני מיון בתנאים שלא התאימו להן, ואיש לא אמר להן שאפשר אחרת. ויש מועמדות אחרות שמגיעות ושואלות אותי, בחצי לחש, אם נכון שיש ״מסלול עוקף״ למי שמשתייכת לאוכלוסייה מסוימת (אוכלוסיית גיוון), ומה המשמעות. שתי השאלות האלה נוגעות בשני דברים שונים לגמרי, אז בואו נעשה סדר. שני מסלולים, ואסור לבלבל ביניהם החוק והתקשי״ר עושים הבחנה ב

״מה הוועדה באמת רוצה לשמוע?״ - התשובה תפתיע אותך אחת השאלות שאני נשאלת כמעט בכל הכנה לוועדת בוחנים היא: ״מה הוועדה באמת רוצה לשמוע?״ זו שאלה מצוינת, אבל יש לי תשובה שאולי תפתיע אותך: ועדת הבוחנים לא מחפשת תשובות מושלמות. היא מחפשת אנשים מתאימים. מניסיוני בכמאה ועדות בוחנים: מאחורי כל שאלה עומדת מטרה. כשאת מבינה אותה - התשובה מתמקדת מאליה. במהלך למעלה מ-30 שנות עבודתי בשירות המדינה, כחברת ועדות בוחנים וכמי שמלווה מועמדות לתפקידים בכירים, גיליתי שהשאלה עצמה היא רק אמצעי. באמצעו

התכוננת, שיננת, ועדיין חוששת שהתשובות שלך ״יתפזרו״ בחדר? את לא לבד הנה זה מגיע. ישבת על תיאור המשרה, ליטשת את קורות החיים, עברת את מרכז ההערכה ואת כבר ממש שם, רגע לפני ועדת הבוחנים. סביר להניח שקראת את רשימת השאלות הנפוצות, חשבת על דוגמאות מהקריירה שלך ואולי אפילו תרגלת מול המראה. ועדיין, יש תחושה קטנה ומכרסמת של חוסר ודאות. את מרגישה שהתשובות שלך, גם אם הן נכונות, עלולות להתפזר באוויר, לא להשאיר חותם. את שואלת את עצמך: מה בעצם קורה בצד השני של השולחן? איך המילים שאני אומרת ה

את עורכת דין מעולה. את חיה ונושמת טיעונים, ניסוחים, דיונים משפטיים וחקירות נגדיות. הביטחון שלך מתבסס על מקצועיות, על היכרות עם החומר ועל היכולת שלך לבנות טיעון מנצח. אבל עכשיו, לקראת ועדת הבוחנים למשרה בשירות המדינה, הבטן קצת מתהפכת. זה טבעי לגמרי. כי החדר הזה, על אף שגם בו יושבים אנשים ושואלים שאלות, פועל לפי חוקים אחרים. כאן, המטרה היא לא לנצח בוויכוח, אלא להיבחר. מניסיוני בכמאה ועדות בוחנים, ועדות למשרות המיועדות לעורכות דין מציבות אתגר ייחודי. בואי נפרק אותו. אני מירב שגי

אמאלה, זה קרה. את בעיצומה של תשובה מבריקה בוועדת הבוחנים, מרגישה שאת בשיא שלך, ופתאום – כלום. המוח פשוט נמחק. ריק. בלק אאוט טוטלי. לחלופין, את מרגישה שאת ממש בדרך לפואנטה, בדיוק עמדת לומר את מה שהתכוננת אליו כל כך ויו״ר הוועדה קוטע אותך במשפט חד: ״תודה, הבנו״. הבטן מתהפכת, חוט המחשבה נקטע, הלחץ עולה והפאניקה מתחילה לזחול. מה עושים עכשיו? קודם כל, נשימה עמוקה. מה שאת מרגישה הוא נורמלי לחלוטין. זה קורה למועמדות הטובות והמנוסות ביותר. אני, מירב שגיא יהודיין, שישבתי בכמאה ועדות ב

אז למה לא זכיתם, בעצם? שתי אמיתות שחיות זו לצד זו התחושה הזו מוכרת לי היטב, גם מהצד של המתמודדים וגם מהצד של הבוחנים. אתם יוצאים מחדר ועדת הבוחנים בתחושה טובה, אפילו מצויינת. עניתם על הכל, אפילו על שאלת הסימולציה המפחידה, והרגשתם חיבור, קורות החיים שלכם מרשימים, וההמלצות מעולות. אתם בטוחים שהפעם זה זה. ואז מגיעה ההודעה: ״אנו מודים לך על השתתפותך... נבחר מועמד אחר״. הבטן מתהפכת. מה קרה שם? מה פיספסתי? האם זה בכלל היה קשור אליי? ולפעמים מתגנבת גם המחשבה: אולי המכרז בכלל היה תפו

הגיע הזימון לוועדת הבוחנים לתפקיד שכה רצית... הבטן מתהפכת (וטוב שכך!). התחושה הזו, של חוסר הוודאות, של הכניסה לחדר עם 4-5 זוגות עיניים שבוחנות כל מילה, היא טבעית לחלוטין. רוב המועמדים מרגישים בדיוק כך. אבל מה אם הייתי אומרת לכם שאפשר להיכנס לחדר הזה אחרת? עם הרבה יותר ודאות, ידע וביטחון? במאמר הזה אני לא הולכת לתת לכם עוד רשימת טיפים כללית. במקום זאת, אני רוצה לקחת אתכם איתי אל מאחורי הדלת הסגורה, אל הצד השני של השולחן ולהראות לכם את הלך הרוח של הוועדה, את מה שבאמת קורה שם, מ

אמאלה, ועדת בוחנים לתפקיד ניהולי... הלחץ מוכר, והוא אפילו טוב. הוא מסמן שאכפת לכם.ן. אבל כשמדובר במכרז ניהולי בשירות המדינה, הכף מוכרעת במקום אחר לגמרי. הרף גבוה יותר, הציפיות אחרות, והשאלות חודרות עמוק יותר מסתם סיכום קורות החיים שלכם.ן. לא מספיק להראות שעשיתם דברים; צריך להוכיח שיש לכם את היכולת לחשוב, להוביל ולקבל החלטות כמנהלים.ות. כמי שישבה בכמאה ועדות בוחנים, רבות מהן לתפקידים ניהוליים בכירים, וכסמנכ"לית לשעבר במשרד להגנת הסביבה, ראיתי מועמדים מצוינים נופלים בדיוק במקומ

אמאלה, קיבלתי זימון למרכז הערכה! (וטוב שכך...) האימייל הגיע. הכותרת קופצת לעיניים: "זימון למרכזי הערכה - מכרז מספר... בשירות המדינה". הלב דופק קצת יותר מהר, הבטן מתהפכת קלות. אני מכירה את התחושה הזו היטב, גם מהצד של המתמודדים וגם מהצד של המערכת. קודם כל, נשימה עמוקה. הזימון הזה הוא חדשות מצוינות! זה אומר שעברתם.ן את שלב הסינון הראשוני של קורות החיים, שלב טכני וקפדני, ושהמערכת רואה בכם.ן פוטנציאל אמיתי לתפקיד. אתם.ן כבר לא עוד שורה באקסל, אלא מועמדים.ות רלוונטיים. עכשיו מתחילה

חיפשתם "הכנה לראיון עבודה" וכל מה שמצאתם היה על הייטק? אתם לא לבד אמאלה, כמה מדריכים, טיפים וסרטונים יש ברשת על הכנה לראיון עבודה. הקלדתם בגוגל, פתחתם כמה לשוניות, והתחלתם לקרוא. הכל נשמע הגיוני: לחקור על החברה, להכין "נאום מעלית", להתכונן לשאלות מכשילות ולהתלבש "Smart Casual". אבל אז עצרתם לרגע. משהו הרגיש לא מדויק. אף אחד מהמדריכים האלה לא דיבר על מכרז, על תנאי סף, על נציבות שירות המדינה או על ועדה. כולם דיברו על שיחה אישית עם מנהל.ת מגייס.ת בסטארט-אפ, ולא על התהליך שאתם.ן

קורות חיים למכרזים בשירות המדינה? זה סיפור אחר לגמרי. בואו נדבר על הכללים. כתיבת קורות חיים יכולה להרגיש כמו משימה מאתגרת ומתסכלת. אנחנו יושבים.ות מול המסך הלבן, מנסים.ות לדחוס שנים של ניסיון, השכלה וכישרון למסמך אחד, קצר וקולע. ואם זה לא מספיק, האינטרנט מוצף במדריכים, תבניות, טיפים ו"כללי זהב" שלרובם יש מכנה משותף אחד: הם גנריים. הם נכתבו עבור העולם העסקי, ההייטק, השוק הפרטי. אבל מה קורה כשמדובר במכרז בשירות המדינה? כאן, אני אומרת לכם.ן מניסיוני, הכללים משתנים. בתור מי שישבה

אמאלה, קורות חיים... למה המסמך שאתם כל כך גאים בו נפסל על הסף במכרז ממשלתי? אני רוצה רגע לדבר איתכם על תחושת התסכול הזו. השקעתם. ליטשתם. בניתם קורות חיים מרשימים, כאלה שפתחו לכם דלתות בשוק הפרטי. אתם שולחים אותם למכרז בשירות המדינה, בטוחים בעצמכם, ואחרי כמה שבועות של ציפייה – דממה. או גרוע יותר, מייל לקוני שמודיע שלא עברתם את שלב הסינון הראשוני. "אבל איך?" אתם שואלים, "קורות החיים שלי מעולים!". אז זהו, שזו בדיוק הטעות. אתם מגישים מסמך שיווקי למשחק שחוקיו הם משפטיים. קורות חיי